השכם בבוקר מישהו דוחק אותי לקום, בגירגור רחשני, להתקרטע אל הרחוב ולהתגלגל. אחד רוכב אותי בין סמטאות פרושות, אל תוך שדרות מרובבות פירות קטנים עגלגלים של מיץ ניגר-נמעך אל האספלט. יש שניים שרוכבים אותי באחורי, נאחזים בי לא ליפול כשאני שועטת בכבדות, מעמיסים אלי בשר בשר בשר. אני פוערת פה גדול ומערבלת את כל מה שמטילים אלי, נתח מדמם בכלוב נמר, אני שואגת מרוצה את הבליעה העמוקה. יש שמישהו מביט בי, זגוג עיניים, זגוג חלון, נזכר בחלומות דביקים מעופרים בטעם העבש של פיו. תמיד הם מקפצים ממני וחוזרים, תמיד תופסים או משליכים אף פעם לא ליטוף אף פעם לא מלה רכה. אני גוהרת אל הכביש חורקת את השובע המלא אותי להתפקע. בוקר בוקר אין לי מנוחה.

אם לשכוח משהו אז את חריקת הצפורן על צפחת השולחן. או אולי את המפסק של הדוד. לחזור לבית מפוחם. לשכוח את הרגעים האחרונים של השנה, את זכרון הימים ההופכים לעוד דבר-מה הושלך מאחורי הפח במקום לתוך. לשכוח את הבית ולשכוח את הלהבות ואת מפסק הדוד שנשכח והפך את כל זה לאפר. בעצם, לא לשכוח עוד את כל מה שנקבר מתחת לקורות העץ החרוכות, את כל מה ששנים של גשם לא יצליחו ליבש. לשכוח את הפרצופים המחויכים, או את הפרצופים המתעוותים במאמץ לזכור. לשכוח את מגע היד באיברים רכים. לזכור את השובל האדמומי, את הנחיל המרוכז, את המפסק האדום היחידי שמפיץ אור משולי המטבח בלילה כשנשכחו כבר הימים ונשכחו האיברים והנחיל וחריקת צפורן ומגע היד על השולחן והבגדים המונחים על לוח הגיהוץ ונמתחים וכל האפר שצפון באש ופחמי הבית וההזדקקות. לשכוח בעיקר את ההזדקקות. ואת ההזדקפות. ואת התנור כשהוא דולק ואת הגז כשהוא פתוח ואת החלונות סגורים והפתחים חתומים ואת העורקים כשהם פתוחים. ואת ההזדקפות וההזדקקות, בעיקר את ההזדקקות. ואת המים החמים על חלקת רגל. ואת המים הקרים על הלחי ואת הכוויות המתרבות כמו שושנים של מלח על גב כף-היד. ואז את הצפורן נעקרת, את קולה של הצפורן על צפחת שולחן. את גחלי הבית ואת ההזדקקות לכל הימים האחרונים האלה, שהופכים לאיברים ונגדמים.