על שירה פוליטית ישראל שנות 2000+

[1]
בכתב העת ’מטעם‘ הופיע תרגום של ט.ס. אליוט. אני חוזר – ב‘מטעם‘, כתב עת רבעוני ישראלי המגדיר את עצמו כ“כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית“, הופיע תרגום של שמעון זנדבנק לט.ס. אליוט. ושוב – ב‘מטעם 10‘, בעל תת הכותרת ”40 שנה“ (לכיבוש) הופיע תרגום של שמעון זנדבנק ל“שיר האהבה של ג‘. אלפרד פרופרוק“.
הידד! הידד לאליוט הימני, השמרן, ששירו פורסם בכתב עת שמאלני, בכתב העת השמאלני שיוצא כיום לאור; המשורר הגדול של המאה ה-20, המודרניסט שהיה רדיקלי בשנות העשרים של המאה העשרים עדיין מתפרסם בכתב עת רדיקלי, שאולי כל הרדיקליות בו היא למעשה שמאלנות.
אני מנסה להמנע מלעסוק בתרגום עצמו. זנדבנק הוא מגדולי המתרגמים (תרגומיו לרילקה וצלאן הם חובה בכל ספרייה שבעליה רוצה להגדיר את עצמו אינטלקטואל), וללא ספק תרגום זה טוב מזה של אסתר כספי, ובכלל מדובר במלאכה רבת אומץ לנסות לתרגם את פיסת השירה המבריקה הזו; ואם ניגש לכך מישהו, וודאי שזנדבנק, הדבר ראוי לפרסום בכל מקום – לו היה זה כתב עת לעיצוב הבית, בטאון אגודת הסופרים או עמוד ראשי בעיתון ערב; חשוב לפרסם את זה. גם כשזה נוגד את כותרות הגליון וכתב העת. נצחון איכות על הפוליטיזציה של השירה, גם בכך אמירה. הידד למטעם.

[2]
אינני מכיר את ערן צלגוב, אבל אני רוצה להודות לו על פיענוח היסוד הבעייתי בשירה הפוליטית בישראל של ראשית המאה ה-21. בגליונו הראשון של כתב העת ’דקה‘, שבו פנינים אחדות, מופיע מעין פסטיש – לא פסטיש אלא מחווה – לא מחווה אלא קריוקי – קריוקי ובכן – של ”אמריקה“ לאלן גינסברג, על ישראל שנת ?200. צלגוב, שלהבנתי (משולי כתב העת) נמצא מרבית זמנו בנכר, באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית, בה הוא עוסק בחקר הספרות, מחבר משפטים משעשעים, ציניים ונוגעים, ברוח התקופה, כפי שגינסברג עשה אי שם בברקלי של שנות החמישים. יש בזה מעין סטנד-אפ מודרני אינטליגנטי, ואינני מתבטא כך משום זלזול בשיר, בצלגוב או בסטנד-אפ, אלא משום עמדת המוצא; עמדת המוצא שהיא בעצם ראשיתה ואחריתה של מרבית השירה הפוליטית בישראל כעת, שהרי מכיר הוא את ”אמריקה“, אבל בסטייה מודעת מסיים את הקריוקי הביקורתי שלו ב“כי בחילה יש לי ממקודם“. איפה, איפה גינסברג שֶׁמּטֵה את שִׁכְמוֹ הקווירית אל הגלגל? הביקורת הביטניקית לא התכוונה לשבור את אמריקה אלא לצבוע את פסי האדום-לבן בדגל בצבעי הקשת. עיקר השירה הפוליטית העברית כיום באה להקיא, להכפיש, לשבֵּר, להרוס ולהחריב את כל מעללי הארץ, ממשלתה תושביה ואנשיה, שחיים כאן שלא בדין ושלא בשלווה לבנטינית; שירה שנמנעת לצבוע דבר ביופי אחר, ודומה שנעלמה ממנה האהבה.

[3]
משוררים – הטו שכם קווירית אל הגלגל!

23 הערות

    סוף-סוף יש למישהו אומץ לכתוב אמת על כתה בעת הזה.
    זהו הבר הראשון הראוי, כמעט, שהתפרסם באתר זה.

    ללא ספק-
    תגובה ראשונה ראויה, כמעט.

    נמרוד (הלבנטיני) ברנע:
    Monday, 01 בOctober 2007 בשעה 2:18

    אין יותר מסכים ממני לגבי הערתך השנייה על השירה הפוליטית בת ימנו.

    תודה אלעד.
    קראתי ושוב קראתי -
    אני רק יכול להגיד
    בציטוט משיר אחר -
    … אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו…

    מעבר לכך, דור הביט הוא לא הדור שלי.
    אמריקה של גינסברג היא לא ישראל שלי.
    היא גם לא אמריקה שלי…
    מה היא ישראל שלי?
    וזוהי בדיוק הנקודה ממנה מתחיל השיר ובה הוא נגמר.

    לא הבנתי את ההקשר המיידי שעשית לפרטי הביוגרפיה שלי ולוח הזמנים שלי… האם בכך יש ביקורת על השיר או על החוצפה שלי כביכול? אינני מתגונן ואינני כועס, רק מנסה להבין את ההקשר.

    ומעבר לשיר המיידי הזה, הבעיה הגדולה של השירה הפוליטית היא שהיא שירה. הפעולה נלקחה למחוזות אחרים. דקה מנסה לשחזר איזו פעולה. רק ימים יגידו…

    באותה חוברת ממנה ציטטת, אפילו אותו גיליון, יש שירים ”פוליטיים“ לא פחות, מעניין שדווקא בחרת לעסוק בדוגמא זו.

    תודה על ההתייחסות לשיר ובכלל… אנסה להבין את ההערתך האחרונה ולראות לאן אני ממשיך משם/מכאן/מפה…

    אשמח להמשיך את הדיון…

    אלעד בן-אברהם:
    Monday, 01 בOctober 2007 בשעה 20:27

    ערן –
    כל מה שניסיתי להצביע עליו הוא שני אלו, שבהם זמזמה לי אמת כלשהי
    כמו שלא נגעתי בתרגום של פרופרוק, גם לא נכנסתי לביקורת שלך, לטקסט שלך. אבל ניסיתי להראות את חור ההצצה דרכו אפשר (אולי) לראות זווית מעניינת על

    בתשובה יותר קונקרטית לשאלות שלך – אם דור הביט הוא לא הדור שלך ואמריקה (וגו‘) יכולת לבחור עולם אחר לכתוב אותו / דרכו / . מעניין שבחרת לעסוק דווקא בדוגמא זו.
    חלק מהעניין הוא העדר אחריות (/פעולה), ולצדו שנאה עצמית, מניעי כתיבה. משהו שמדגדג את ”לעניין גל השובניזם הישראלי בימי אווירת התבוסה“ (רועי ארד) אבל גם שונה ממנו.

    תודה שוב.
    וגם על הסבלנות לענות שוב…

    אינני בטוח שאני מסכים על העדר אחריות/פעולה מהכיוון שלי… גם שנאה עצמית אין פה….

    אם הדיון הזה יכול עוד סט אחד של שלוש נקודות אני מפוצצת את האינטרנט.

    גב‘ נקודה נכבדה,

    התקבלו במשרדנו דיווחים על איומים בפיצוץ האינטרטנט. ברצוננו להביא לידיעתך את הנקודות הבאות:

    [1] עינינו פקוחה.
    [2] ידנו נטויה.
    [3] נראה אותך.

    בברכת האח הגדול עינו פוזלת,
    ז

    שירו של צלגוב דווקא מדהים מצויין את האפשרות לקחת טקסט ודרך חיקוי מתוחכם לשנות לו את המומנטום. זוהי פרודיה קלאסית שמעודדת הקשבה מחד ולא נטולה ביקורת עצמית. השנאה שעליה תמה ערן אינה השנאה למדינה, היא אולי שנאה למעשה הנואל של השירה. כמו שירה של אליסיה פרטנוי מהחוברת השניה - תקשורת.

    המחאה הפוליטית אינה חייבת לשנוא, יש הרבה כאב בשיר ההוא. אותי הוא הבעית בהתחלה אבל כל קריאה שלו מעוררת בי חיוך.

    להרתם לגלגל? זהו עוול! יש לשבור אותו!
    ואני חושב שלכך קורא ערן.

    זהו זה. הלילה האינטרנט מתפוצץ.

    אלעד אם קראת את אמריקה של גינזברג לאחרונה ולידו את ישראל של צלגוב ודאי יכולת בעצמך להעריך שצלגוב עשה מלאכת פסטיש קפדנית, כמובן שלהודות בכזה דבר היה מוציא לך את העוקץ מן ה“ביקורת“ שהרי הרבה יותר בטוח לירות לחלל מילים כמו קריוקי וסטנד-אף בלי לתת להם אף לא הסבר אחד מעוגן בטקסט או בשורה קלושה…(מוקדש לנקודה באהבה), אולי היית בוחר להסביר לנו את תפיסתך את מושג הפסטיש ומדוע שירו של צלגוב חורג מתפיסה זאת אך גם את זה לא בחרת לעשות. מה שכן בחרת לעשות זה לדלות מידע אוטוביוגרפי על הכותב ועל מיקומו הנוכחי בעולם דבר שכנראה פגע ברגשות הלאומיים שלך, אם לא אין הסבר להתרעמות שלך על כך שצלגוב לומד בחו“ל וכותב על ישראל (לא אכנס ליותר מדי איזכורים של כתיבה פוליטית נהדרת מעמדה של גלות ברכט הוא אחד מהם, אבל למה להכנס לעובדות), אם כבר בחרת לדלות מידע אוטוביוגרפי היה עדיף לו היית פונה לשיר עצמו בו איזכורים אוטוביוגרפיים רבים אחד מהם כאוב במיוחד (כיצד הדיבור על מחלת הסרטן משתלב בסטנד-אף שלך?) אולי היית רואה שהפוליטי והאישי מעורבבים היטב בשיר זה, באותה מידה שהפוליטיקה של אמריקה מפריע לגינזברג לשכב עם גברים. לא הבנתי אף את תלונתך על השירה הפוליטית הקוראת להרס (אף שלטעמי אין זה נכון לגבי שיר זה), שירי מחאה רבים וטובים קראו להרס. לגבי שנאה עצמית…(כפרה עליך נקודה לא שכחתי אותך) צריך קודם להגדיר את ה“עצמי“ ומכיוון ואינני חושב שצלגוב מזהה את העצמי שלו אם אותם דברים שהוא שונא, זאת היא דמגוגיה זולה שמשתמשים בה הרבה ”זה שנאה עצמית“ כדי לנגח דעות סמאלניות, מי קבע מה הוא העצמי?
    לגבי מטעם לטעמי עצם פירסומו של תרגום נהדר כל כך לשיר נהדר כל כך בשממה הספרותית ובמיוחד התרגומית השוררת בארצנו הוא מעשה רדיקלי, עדיין יש לי בעיה עם ההגדרה העצמית המוצהרת ”כתב עת רדיקלי“ אבל זה כבר לדיון אחר.
    לסיום:
    1. יש מצב שיש מלא טעויות כתיב וכו‘ בתגובה הזאת, כתבתי תגובה ארוכה קודם והיא נמחקה כי לא מילאתי את אחד השדות אז אין לי כח לעבור על זה שוב…
    2. והחשוב מכל, אלעד, למרות חילוקי הדעות שמחתי לקרוא את הביקורת שלך. עם כל ההתרחשות בעולם השירה עדיין חסר דיון ביקורתי פורה לגבי ההתרחשויות השונות, כל דיון לדעתי הוא מעשה מבורך ומפרה וכן ירבו,
    ונסיים בהקדשה […]

    איזה הומו

    בעז, אמנם כתבת לאלעד, אבל אני ארשה לעצמי להתייחס לחלק מהדברים שכתבת.
    אני לא מסכים שישראל של צלגוב הוא מלאכת פסטיש קפדנית של אמריקה לגינזברג. למעשה, זו הנקודה. מלאכת פסטיש קפדנית היתה מבטאת את הרוח שנושבת ב“אמריקה“ וחסרה ב“ישראל“. זו אותה הרוח שמבטאות שורות כמו זו-
    America after all it is you and I who are perfect not the next world.
    מהשיר של גינזברג עולה עמדה של הזדהות עם אמריקה. ווהוא אף אומר כותב בפירוש-
    It occurs to me that I am America.
    I am talking to myself again.
    בקריאה של אמריקה ברור לי שגינזברג אוהב אותה. הוא בוכה את האיוולת, הרוע והפגמים שבה מתוך עמדה של חיבה ומתוך מחויבות לעשות אותה טובה יותר-
    I‘d better get right down to the job.

    ב“ישראל“ אין את זה. יש בשיר שורות נהדרות, כמה מהן מבריקות, אבל נדמה שצלגוב נותר עם תחושת הקבס מישראל מראשיתו ועד סופו. צלגוב שאל את המבנה והוסיף כמה קריצות לטקסט של גינזברג, אך כתב יצירה שמרגישה שונה לחלוטין. אלעד הגדיר את זה יפה לדעתי- קריוקי ביקורתי.

    לגבי האיזכור הביוגרפי, אני סבור שהוא רלוונטי באותה מידה שהוא שהיה רלוונטי לציין אותו בשולי החוברת. לא כהערה על הלגיטימיות של הביקורת, אלא כמציין תרבותי/חברתי. אני לא מוצא התרעמות על כך בטקסט של אלעד. נדמה לי שאתה קורא את מה שאתה רוצה לקרוא - זה די עושה נעים בפנים, להרגיש צודק, לא?

    1.נתחיל בכך שלהרגיש צודק בהחלט עושה נעים בפנים, אני משער שכשכתבת את השורה הזאת התענגת על הדגדוג בבטן למשך רגעים ספורים.
    2רוחה של ישראל 2007 ולא של אמריקה של גינזברג נושבת בשירו של צלגוב. לטעמי מכאן העמדה השונה (המצב שונה לגמרי ולא אכנס להבטים הפוליטיים השונים מאוד), אך הוא בהחלט דיאלוג עם אמריקה של גינזברג, ולטעמי דיאלוג פורה
    3. בשולי החוברת מוזכרים מספר פרטים ביוגרפיים כלליים מאוד לגבי הכותבים בכל גיליון, מכאן ועד לשימוש הזול שאלעד עשה בכדי לנגח את עמדתו של ערן הדרך ארוכה.
    4. אולי בכל זאת תסביר לי מה הבעיה בעמדה הפוליטית שקוראת להרס? ובאיזו צורה פוגמת נוכחותו של צלגוב בארה“ב בשירו?

    1. לבטן שלום, תודה. אם כי בעת שכתבתי את השורה הזו הרגשתי בעיקר עייף.
    2. אני מסכים (האח!). השיר הוא בלי ספק דיאלוג עם גינזברג. או עם אמריקה שלו. אני שמח גם להסכים איתך שהעמדה שונה. זו, למעשה, היתה להבנתי עיקר התובנה של אלעד בנוגע לשיר ולהבדל בינו לבין אמריקה. העמדה השונה של הכותב. למעשה, השיר עצמו וכותבו לא היוו את הציר המרכזי של התובנה, אלא מה שהצליח להבין ממנו על שירה פוליטית ישראלית בכלל וראה גם תגובתו לערן כאן למעלה.
    3. אני לא מסכים איתך שאלעד משתמש בפרט הזה למטרת ניגוח, לא זול ולא יקר.
    4. ועל כן גם נוכחותו בארה“ב אינה פוגמת בשיר, אלא מקנה לו קונטקסט רלוונטי. כמי שחי את התרבות האמריקאית. וכחוקר ספרות.
    5. לפירוט מלא יותר של הבעיה בעמדה פוליטית הקוראת להרס (ותו לו) הרשה לי להמליץ לך על הרומן ”שדים“, של דוסטוייבסקי, אם טרם קראת אותו. הוא היה מוכשר ממני הרבה ומעניין ממני הרבה. אני בטוח שתמצא את הקריאה בספר שלו מעניינת יותר מהרצאה פוליטית פרי עטי. אסתפק בכך שאכתוב שלטעמי הקריאה להרס היא ילדותית במידה קיצונית. העמדה שגינזברג כותב ממנה מתמודדת עם המורכבות של המציאות באופן טוב יותר, גם ערכית וגם מעשית.

    אלעד בן-אברהם:
    Sunday, 21 בOctober 2007 בשעה 19:44

    מצחיקים אותי קרבות העורכים, שכן אם פגעתי או התכוונתי לפגוע בערן, היה הוא צריך להתרעם עלי ולא בועז…

    האמת היא שאינני יכול להסביר את מה שניסיתי לכתוב בצורה טובה ממה שכתבתי, ולכן מעט התייחסויות כלליות:
    א. לא כתבתי על צלגוב. כתבתי (גם) דרכו על מה שמציק לי בשירה פוליטית (וגו‘).
    ב. שנאה עצמית מחייבת זיהוי הכותב עם מושא הכתיבה [עם פריחת תרגום סופרים אוסטרים של אחרי מלה“ע ה-2 יש שפע חומר קריאה בנושא]; לכן לא רק העדר האהבה בעייתי (כמו שעודד ציין) אלא ההפרדות [חבר פעם אמר על לאור שהוא עסוק בכתיבת אליבי במקום שירה, למשל].
    ג. קריוקי ע“ע צדוק בנפתולי; ועוד
    ד. עוד שתי דקות

    תודה על המלצות הקריאה… (תמיד זה מגיע מתישהו)
    לגבי ”קרבות העורכים“ לטעמי העניין העיקרי שהיה באמת בביקורת שלך היא ההזמנה לדיון. אם טעיתי, סליחה.

    בעז,
    למען הסר ספק - המלצת הקריאה שלי היתה כנה ולא נסיון להתנשאות רטורית. אני באמת סבור שדוסטוייבסקי עשה עבודה הרבה יותר טובה, מעניינת וגם מהנה ממה שאני יכולעשות במסגרת הזו. או בכלל. בכל זאת - דוסטוייבסקי דוסטוייבסקי ואני אני :)

    הסרתי
    האמת שקראתי את הספר
    אישית אני מעדיף את האופציה של לנסח מחדש דברים תוך כדי דיון, אבל נראה לי שבאמת הדיון הנוכחי מיצה את עצמו בכיוון הזה

    יוגדל פונט התגובות לאלתר.

    אם תוכל להפוך את מאמרך זה למסה, מן הראוי לשלוח אותה ל“דקה“ לפרסום. כדאי כמובן להוסיף רעיונות שהועלו מהתגובות ואולי להפוך זאת למשהו מעניין באמת.

    יאללה יאללה!

    בנימין נתניהו:
    Friday, 28 בMarch 2008 בשעה 17:37

    שלום עודד וסליחה על היקיצה המאוחרת. משה שמיר, בספרו ”הינומת כלה“, מפגיש בין פעיל סוציאליסטי וציוני בשם הוגו ברודצקי לבין קצין רפואה נאצי בשם שלייפר. שלייפר האנטישמי מריח מייד את יהדותו של ברודצקי, ואילו ברודצקי אף אינו חושד במוצאו היהודי של שלייפר. בין שאר הדברים הנאמרים ביניהם, שלייפר מטיח בברודצקי את הדברים הבאים: ”אנחנו הרוסים, כל דבר רע שאני שומע או רואה על רוסיה עושה אותי עצוב יותר. אתה - כל כיעור שאתה מגלה בנו עושה אותך שמח יותר […] אבל אני, אחרי שנהייתי עצוב ואחרי שנהיה לי רע על הנשמה ואני מקלל את רוסיה ושולח אותה לכל השדים השחורים - אני יותר ויותר נדבק אליה. יותר רע - יותר אוהב. אין לי אמא אחרת. אתה, אדוני הנכבד, אתה כל מה שיותר רע לך ברוסיה - אתה יותר שונא אותה“. אולי כאן שורש הפער בין שירו של גינצברג לבין שירו של צלגוב. בעז יניב כתב בתגובתו על שאלת העצמי, שצלגוב אינו מזהה את עצמו עם הדברים שהוא שונא, ואתה טוען, כנראה, שגינצברג דווקא כן. במילים אחרות, אפשר להגיד שאתה, אדוני הנכבד, וגם גינצברג, כמו כל השמאלנים, שכחתם מה זה להיות יהודים. חבל

    ואני חושבת שהשיר של צלגוב זה אחד מכאבי הבטן הכי טובים שקרתי בשנים האחרונות

    מעבר לכך אני מסכימה שראוי היה להפוך זאת למאמר ולשלוח זאת למערכת דקה.

הוספת הערה